ויאמר ה' אל אברם לך לך. פירש"י להנאתך ולטובתך. אע"ג דחשיב ליה אחד מעשרה נסיונות אמר לו הקב"ה דלטובתו הי' דמ"מ טלטולו מארץ מולדתו היה נסיון. וכתב הרמ"בן אינו דורש להנאתך מכפל הלשון כי כן דרך בכל מקום כמו הגשם חלף הלך לו אלכה לי אל הגדולים אבל רבותינו עשו מדרש במה שכתוב ועשית לך ארון עץ עשה לך חצוצרות כסף בעבור שאין המלאכה שלו והיה ראוי שיאמר כמו במשכן ואת המשכן תעשה: מארצך וממולדתך ומבית אביך. אחרון אחרון קשה מארצך שקשה על האדם לצאת מארצו וממולדתך שקשה יותר ומבית אביך שקשה יותר: אל הארץ אשר אראך. וזה קשה ג"כ על האדם להחזיק בדרך ואינו יודע אנה ילך והכל היה קל בעיניו לאהבת המקום. פירש"י והלא כבר יצא משם עם אביו עד שבא לחרן אלא כך אמר לו הקב"ה התרחק עוד מבית אביך. ור' אברהם פי' וכבר אמר השם לאברהם לך לך מארצך כי זה הדבר היה בעודנו באור כשדים ושם ציוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם. וכתב הרמ"בן וזה אינו נכון שאם כן היה אברהם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלהים ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו והכתוב אמר ויקח תרח את אברם בנו יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו הלך אל ארץ כנען ועוד הכתוב שאומר ואקח את אביכם מעבר הנהר היה ראוי שיאמר ואקח את אביכם מאור כשדים ועוד כי אברהם בצוותו על אליעזר לקחת אשה לבנו אמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך והוא הלך לארם נהרים אל עיר נחור א"כ היא ארצו ומולדתו ולא כאשר ישתבש ר' אברהם לומר אל ארצי חרן ומולדתי אור כשדים והנה הוא האומר כאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך והנה לו ארצות רבות אלא העיקר שחרן הוא ארצו ושם מולדתו והיא ארץ אבותיו עד עולם שהוא מארץ עבר הנהר ושם נאמר לו לך לך ונצטוה לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו: אל הארץ אשר אראך. שהיה הולך ונודד מגוי אל גוי עד שבא אל ארץ כנען ושם נאמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארץ הזאת ומה שכתוב למעלה ויצאו ללכת ארצה כנען לא להתיישב בה כי לא ידע שעל הארץ ההיא נצטוה אלא שאחז הצדיק דרך כנען כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם בתחלה בצאתם מאור כשדים וזהו שאמר ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי שהיה הולך כשה אובד ויתכן כי ידע אברה' כי ארץ כנען היא נחלת ד' וידע כי אל הארץ אשר אראך רומז לארץ כנען ולכך שם פניו אל ארץ כנען:
והיה ברכה. אתה תהיה הברכה אשר יתברכו בך לאמר ישימך אלהים כאברהם:
ואברכה מברכיך. לומר שמבורכיו יהיו רבים ומקולליו אפי' יהיה אחד אני אאור אותו. וי"א רמז לו שעתידין לצאת ממנו כהנים שיברכו את ישראל ואני אברכם: ונברכו בך כל משפחות האדמה. שכל המשפחות יתברכו בו לא זרעו בלבד. וי"מ ונברכו לשון המבריך הגפן שמכל משפחות האדמה נדבקו בו שנשא שרה שבאה משם והגר שבאה מחם וקטורה שבאה מבני יפת:
ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. כתב מנין שנותיו להודיע שעזב את אביו והלך כאשר צוהו השם. ובסדר עולם מפרש דשתי יציאות יצא וזו היא יציאה שניה שהרי בברית בין הבתרים היה בן שבעים שנה כדאמרינן בקרא ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ארבע מאות ושלשים שנה מתחיל למנות מברית בין הבתרים שלשים עד שנולד יצחק ות' משנולד עד שיצאו ישראל ממצרים ואז היה בארץ ישראל דכתיב לזרעך אתן את הארץ הזאת אלא יצא וחזר לחרן ועשה שם ה' שנים ויצא פעם שניה. ועוד שהרי כשכבש המלכים היה בן ע"ד שהרי כשנתיישבו הכרכים היה בן מ"ח שנה וישיבתם של כרכים ך"ו שנה כדכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו ובשנת י"ד בא כדרלעומר הרי כ"ו שנה משנתיישבו ומ"ח היה לו כשנתיישבו הרי שהיה לו ע"ד בשעת המלחמה אלא וודאי שתי פעמים יצא. ומיהו קשה שהרי אומר בסדר עולם שהיה אותו ה' שנים בחרן א"כ בעת המלחמה היה בחרן וקשה דהא כתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא יושב באלוני ממרא וי"ל דלעולם אברם בחרן היה והוא יושב באלוני ממרא אפליט קאי תדע דלמה לו להזכיר אחי אשכול וענר אלא כלומר אל תתמה על הטובה שעשה הפליט לאברהם שהגיד לו כי נשבה אחיו לפי שהיה במקום בעלי בריתו של אברהם היה ירא ממנו. אבל תימה דאיתא בסדר עולם שאותה שנה שכבש בה המלכים היא אותה שנה עצמה שיצא בה מחרן דמה נפשך אם ביציאה ראשונה לא היה כי אם בן ע' שנה בשניה היה בן ע"ה. ולמאי דפרישית לעיל דבברית בין הבתרים היה בן ע' שנה א"כ על כרחך אנו צריכין לומר דאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי נכתבה לאחר כבוש המלכים וקשה דהא בפ' ברית בין הבתרים כתיב אחר הדברים האלה ודרש במדרש שהיה דואג שמא נתמעטו זכיותיו על שאמר לו הקב"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו' א"כ משמע שהיה אחר כבוש המלכים וי"ל אחר הדברים האלה כתיב על הסדר עם כל הפרשה עד והאמין בה' ובפסוק שלאחריו מתחיל ברית בין הבתרים ואותה אינה על הסדר שהרי קדמה לכבוש המלכים:
ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם. פי' להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם אע"פ שאמר ואנכי ערירי היה ירא שמא גרם החטא כשאיחר מלהוליד. וכתב הרמ"בן נכתבו כל המסעות ומאורעות של האבות כי הם סימן לבנים כי כל גזרת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל הפועל בדמיון תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים ולכך עשו הנביאים מעשים בנבואה כמאמר ירמיהו שציוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את הספר תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת וכן ענין אלישע ויאמר ירה ויור ויאמר חץ תשועה לד' וחץ תשועה לארם לפיכך עושה הקב"ה דמיונות לאבות כדי לקיים הדבר לבנים וזהו רמז כמו שבניו כבשו זה המקום תחילה קודם שנשלם עון האמורי כך החזיק הוא באותו מקום תחילה. לכך אמר והכנעני אז בארץ לומר אע"פ שהכנעני אז בארץ החזיק הוא באותו מקום והלך משם ונטה אהלו בין בית אל ובין העי כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחלה. ויתכן עוד שהזכיר והכנעני אז בארץ להורות על ענין הפרשה לומר כי אברם אז בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו ועבר עד מקום שכם והכנעני אז בארץ ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לשם ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם והבטיח אותו בנתינות הארץ וסרה יראתו כי כבר הבטיח בארץ דכתיב אשר אראך ואז בנה מזבח לשם לעובדו בפרהסיא. ואלון מורה זהו מקום שכם ונקרא ג"כ אלון מורה כדכתיב מול הגלגל אצל אלוני מורה ושם הר גריזים והר עיבל בשכם. ואמר לד' הנראה אליו כי הודה לשם וזבח לו זבח על שנראה אליו כי הנה לא נראה אליו ולא נתוודע אליו לא במראה ולא במחזה ולא אמר לו לך לך אלא בחלום או ברוח הקודש. וי"מ והכנעני אז בארץ להודיע חסדי המקום עם אברה' שאע"פ שהכנעני אז בארץ ואברהם היה עובר בארצו במקנה רב ורועה במרעיהם לא הריעו עמו שהשם נתן בלבם שלא יעשו עמו רעה:
ויקרא בשם ה'. פי' אונקלוס שהתפלל שם. ולפי פשוטו שקרא בקול גדול לפני המזבח אשר שם ד' להודיע אלוקותו לכל. וכן ביצחק כשבנה מזבח ויקרא בשם ד' ולא נאמר כן ביעקב כי היו לו בנים רבים וקהלה גדולה כולם עובדי השם ונתפרסמה האמונה לכל וגם נודעה מימי אבותיו:
הנגבה. פירש"י ללכת בדרומה של ארץ ישראל והיא בחלקו של יהודה וגם בבנים יהודה יעלה בתחלה:
ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. גם זה סימן לבנים כמו שירד מצרים מפני הרעב להחיות את נפשו והמצרים עשקו אותו בחנם לקחת את אשתו והקב"ה נקם נקמתו מהם בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה רב וכסף וזהב וצוה עליו פרעה אנשים לשלחו כך ירדו בניו למצרים מפני הרעב והמצרים יריעו להם ויקחו מהם הנשים כדכתיב וכל הבת תחיון והקב"ה ינקום נקמתם מהם בנגעים גדולים ויוצאים במקנה רב בזהב וכסף ויחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. וכתב הרמ"בן כי חטא אבינו אברהם חטא גדול בשגגה שהבי' את אשתו במכשול עון מפני פחד שיהרגוהו והיה לו לבטוח באלהים שיציל אותו ואת אשתו ואת אשר לו וגם ביציאתו מן הארץ שנצטוה עליה מפחדו מפני הרעב חטא כי היה לו לבטוח כי אלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה מקום המשפט שם הרשע. ואין נראה חטא לאברהם באמרו על שרה אחותי היא אדרבה זכות אני מלמד עליו שלא רצה לסמוך על הנס כי קרוב היה הדבר שיהרגוהו על דבר שרה כי המצרים רועי זימה המה:
והרגו אותי ואותך יחיו. פי' בשביל שאת יפה יחיו אותך ובשביל זה יהרגו אותי ומה שיהרגוהו יותר מאשר ישכבו עמה בחייו אע"פ שבני נח הוזהרו על הרציחה כמו על אשת איש לפי שתאוות עריות בכל יום ובכל שעה יהיה קשה עליהם לבא עליה באיסור אבל חטא ההריגה יהיה לפי שעה ונקל היה בעיניהם לעבור עליו ועוד שאם יבואו עליה בחייו יצעק אל המלך חמס. כתב הרמ"בן איני יודע למה פחד ממנה עתה יותר מקודם לכן אם נאמר שהיו שטופים בזמה הנה גם לאבימלך אמר כן וגם יצחק היה דר בארץ ההוא במצות השם ואולי היו המצרים והפלשתים ידועים שהיו שטופים בזמה יותר. ויתכן כי לא היה להם פחד זה רק בבואם לעיר מושב המלכים כי היה דרכם לקחת למלך האשה היפה מאוד ולהרוג בעלה בעלילה שישומו עליו. והנכון בעיני כי זה דרכם למו בעת צאתם מחרן בכל מקום היה אומר אחותי היא כדכתיב ויהי באשר התעו אותו אלהים מבית אבי וגו' אלא שהכתוב מזכיר זה במקום שנתחדש להם ענין בדבר וזרז אותה עתה במה שצוה מתחלה ויצחק לא פחד בארצו ועירו רק בבואו אל ארץ פלשתים אחר דרכי אביו. ואמר למען ייטב לי בעבורך כל ימי היותנו גרים בארץ כל ימי הרעב כי היה אומר שיחיו נפשם ברעב ויצא להם רוח והצלה מאת אלהים שישובו שניהם או שיתכן להם לברוח ארץ כנען בהתייאשם ממנה. ויראה מפשט הפסוק כי שרה לא קבלה עליה לומר כן אבל המצרים היו רעים וחטאים מאד וכשראו אותה ויהללו אותה אל פרעה לוקחה אל ביתו ולא שאלו לה כלל אם היא אשתו או אחותו ואברם ספר מעצמו אחותו היא ועל כן הטיב לו בעבורה וזש"ה מה זאת עשית למה לא הגדת לי כי אשתך היא ולמה אמרת אחותי היא שהאשים אותו כי בראותו שיקחו אותה היה לו לומר אשתי היא ולמה אמרת אחותי היא שהאשים אותו על אומרו אחרי כן לשרים ולבית פרעה אחותי היא ולא האשים אותה כלל כי אין ראוי לה שתכחיש את בעלה וראוי שתשתוק:
אמרי נא אחותי את. נא לשון בקשה לפי שידעתי כשיראו אותך המצרים יהרגו אותי אני מפייס ממך שתאמרי אחותי את כמו אל נא אחי תרעו: למען ייטב לי בעבורך. פי' כיון שאת צריכה לומר שאין את אשתי טוב הוא שתאמר בענין שייטיב לי בעבורך שאת אחותי ויתנו לי מתנות בעבורך:
ויראו אותה שרי פרעה. כאשר ראו המצרי' אמרו ראוי' היא זאת לשרים גדולים והביאוה אליהם וגם הם יראו לנפשם מנגוע בה מרוב יופיה כי ידעו כי המלך יחפוץ בה ויהללו אותה ביניהם לומר ראויה היא למלך:
ולאברם הטיב בעבורה. אע"פ שלא רצה לקבל מתנות ממלך סדום בכאן הוצרך לקחת שלא יבינו שהיא אשתו:
וינגע ה' את פרעה. תימא היאך ענש אותו על שוגג ולא התרה בו תחל' כאשר עשה לאבימלך. וי"מ שודאי מזיד היה שהקב"ה גילה לו שהיא אשת איש קודם שהענישו אע"פ שאינו מפורש שהרי אמר לאברהם הנה אשתך קח ולך ומהיכן ידע אלא שהקב"ה גילה לו. והרמ"בן כתב בבא הנגעים פתאום עליו ועל ביתו חשב מה זאת עשה אלהי' לנו ושאל לשרה והגיד' לו ולכן קרא אברהם והאשימו או כמו שארז"ל שלקה בראתן שהתשמיש קשה לו חשש שמא אשתו היא ואמר לו בספק מה זאת עשית לנו להוציא מפיו האמת כי אם היתה אחותו היה אומר אמנה אחותי היא ואמר הנה אשתך קח ולך לראותו מה ידבר ואברהם שתק ולא השיב דבר מרוב פחדו אז הבין שהיא אשתו כאשר חשב בתחלה:
ואקח אותה לי לאשה. פי' שתהיה זאת אשתי המולכת ולא פלגש ואמר כן כדי שיודה לו אם אשתו היא אם לא: הנה אשתך קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו בטוב בעיניך שב לפי שהיו אנשי מצרים שטופי זמה ביותר והיה ירא שמא יגעו בה ויהיה להם חטאת בזה:
וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו. אף על פי שרימה אותם לא לקחו המתנות שנתנו לו:
